אודות הבית הפתוח

הבית הפתוח נוסד ב-1991 כדי לקדם יחסי שותפות והבנה בין יהודים וערבים ברמלה וסביבתה. האוכלוסיה ברמלה מונה 75,000 נפש שמתוכם 22% הם ערבים אזרחי מדינת ישראל. מבחינה זו, רמלה היא מעין מיקרוקוסמוס, ‘עולם קטן’ שמשקף במובן מסוים את המציאות הכללית במדינת ישראל. בתוך המציאות הזאת, הבית הפתוח הוא ‘עולם בתוך עולם’, מקום ששתי משפחות קוראות לו בית–משפחה פלסטינית שגרה בבית הזה לפני 1948 ומשפחה יהודית שגרה שם לאחר קום מדינת ישראל. שתי המשפחות, שפיתחו ביניהן קשר עמוק ומשמעותי במשך שנים רבות, אפשר שמסמלות את שני העמים הרואים באותה ארץ את מולדתם.

הבית הפתוח הוא תולדה של הקשר בין המשפחה הפלסטינית והמשפחה היהודית שחיו בו וביקשו עם הזמן להקדישו לקהילה. בזכות זאת הפך בית המשפחות למרכז של העמותה ידידי הבית הפתוח הפועלת למען התקרבות והבנה בין שני העמים.

לנו בבית הפתוח שתי משימות המשלימות זו את זו: באמצעות המרכז לקידום הילד הערבי ברצוננו לאפשר לילדים ערביים חינוך איכותי בעיקר בגיל הרך, ובאמצעות המרכז לדיאלוג , אנו מקיימים מגוון רחב של פעילויות המאפשרות ליהודים וערבים בכל הגילאים להפגש, לקיים שיח, לעבוד, לשחק ליצור ולהתפתח יחד. שאיפתנו העמוקה היא לשיוויון ופיוס.

הבית הפתוח התפרסם באמצעי התקשורת בעולם ובארץ. עד עצם היום הזה נעשות כתבות טלויזיה דוקומנטריות ניכתבים מאמרים וספרים. וגם בארצנו נעשו כתבות כמו בתוכניתה הניצפת של אילנה דיין.

ישנם בחיים רגעים מיוחדים שהינם נקודות מפנה, אשר משפיעות על מהלך חייו של אדם מאותו רגע ואילך. עברתי חוויה כזו לאחר מלחמת ששת הימים, בהיותי בת תשע-עשרה.

בימים ההם הייתי כל כולי מזוהה עם הצד הישראלי של המטבע. חשתי כי ישראל ניצלה בנס מאיומיו של נאסר, נשיא מצרים דאז, להשליכנו לים. חשתי כי שכנינו רצו להשמידנו אך בדרך נס סיימנו את המערכה כשאנו שולטים ביותר מפי ארבע משטח המדינה הקודם, שטח שעכשיו כלל את הגדה המערבית, סיני, הגולן ואת המקומות הקדושים בירושלים העתיקה.

הייתה זו שעת צהריים של אחד מימי יולי החמים ואני הייתי לבדי בביתי שברמלה, עיר מעורבת של יהודים וערבים, ששוכנת בין תל-אביב לירושלים, ליד נמל-תעופה בן-גוריון. העיר עדיין נראית כעיר ערבית. הייתי רגע לפני תחילת הכשרתי הצבאית כקצינה. לפתע צלצל פעמון שער הברזל שבכניסה. כשפתחתי את השער ראיתי, למרבה פליאתי, שלושה גברים צעירים לבושים בגדים מאוד יוצאי דופן – ודאי וודאי ביחס לחום הקיץ הישראלי. הם לבשו חליפות עם עניבות! היה ברור לי כי לא ידעו מי יפתח להם את הדלת.

ידעתי מי הם באופן אינטואיטיבי. מבלי לדעת זאת, חיכיתי להם כל חיי. אחד מהם שאל ברוך האם הם יכולים להיכנס בבקשה ולראות את בית ילדותו. הוא הסביר כי עתה באו מרמאללה שבגדה המערבית, שם גרו בימים אלה. (כיבוש הגדה המערבית אִפשר לפלסטינאים שגרו שם להיכנס לישראל לראשונה מאז שנת 1948.) מה על אדם לעשות במקרה שכזה? היה עליי להחליט במהירות. אמרתי לעצמי: “מצד אחד, הם שלושה גברים ואני אישה לבד בבית. יתרה מכך, אלה הם האויב. מצד שני, האויב הזה נראה ומרגיש לי מהוגן דיו, אלה הם אנשים שדומים לי ולשכניי, אף אם מעט יותר מהודרים בלבושם. זאת ועוד, הייתי יכולה להיות במצבם. יכולתי לעמוד על סף בית הוריי שבבולגריה ולבקש להיכנס פנימה, רק כדי להתחבר מחדש.” המשכתי לגלגל מחשבות אלה בראשי. הדבר ההגיוני ביותר היה לבקש מהם לחזור כשהוריי ישובו מעבודותיהם; אבל ידעתי כי הם לא יחזרו ולא התכוונתי לפספס את ההזדמנות הזאת. וכך, בלוויית חיוך, פתחתי לרווחה את שער הברזל ואמרתי: “ברוכים הבאים, כנסו.”

הם הלכו ברחבי הבית בדממה מוחלטת. חשתי כאילו הם פוסעים על אדמה קדושה מלאת זיכרונות וכיסופים. יכולתי להרגיש את הדהוד הזיכרונות ושזירתם זה לזה: זיכרונות ילדותם ואלה שלי היו קשורים לאותו מקום ששנינו קראנו לו בשם בית.

בעוזבם, ביקש ממני באשיר אל-חיירי, אחד מהשלושה שהוריו בנו את הבית הזה, כי אשיב להם ביקור בביתם שברמאללה. וזאת עשיתי –  מעשה שהיה בבחינת חציית גבול נוקשה בשביל אישה צעירה של אותם הימים. כך התחילה בשנת 1967 ידידות בין משפחה יהודית לפלסטינאית, משפחת אשכנזי ואל-חיירי, שתי משפחות שקשורות לאותו בית ולאותה אדמה.

כבר ארבעים וארבע שנים של קשרים עברו להן, יחסים שידעו עליות ומורדות ושהכילו בקרבם משהו מההיסטוריה של הארץ הזאת. בשנת 1969, באשיר הורשע בסיוע לפיגוע בסופרמרקט בירושלים. הוא ריצה חמש-עשרה שנות מאסר. במהלך הזמן הזה, לא רציתי לבקר אותו או את בני משפחתו. למעשה, חשתי נבגדת. נדמה היה כי זהו סופה של ידידות בלתי אפשרית.

יחד עם זאת, המשכתי לחקור בעצמי עובדות, שהוסתרו היטב, על הגלייתם של הפלסטינאים בשנים 1947-1949. ובנוסף לכך היה העניין האישי: משפחתי התגוררה בבית שבנתה משפחה אחרת. רצה המקרה והיה זה הבית היחיד שידעתי, אבל הדבר לא פתר  אותי מאחריות אישית. שאלתי הייתה: ‘מה היה עליי, דליה אשכנזי, לעשות במצב זה?’

כשהוריי נפטרו, ירשתי מהם את הבית שאבי הצליח לקנות מהמדינה. בינתיים באשיר כבר שוחרר מהכלא. בעלי, יחזקאל לנדאו, ואני החלטנו לחפש את משפחת אל-חיירי. שאלתנו הייתה: “מה נעשה במקום ששתי המשפחות קוראות לו בית?” באשיר סירב לקבל פיצוי כלשהו. הוא רצה כי בית ילדותו ישמש כגן לילדים הערבים של רמלה (פלסטינאים שהינם אזרחי ישראל), שם יוכלו לקבל העשרה מוקדמת של שפתם ומורשתם. אנו מבחינתנו, רצינו שהבית ישמש כמרכז של דו-קיום בין ישראלים יהודים וערבים, שכן היה ברור לנו כי שלום מתחיל בבית.

נדרשה לא מעט תעוזה והרבה רצון טוב מצד שותפים מרמלה ומחוץ לארץ כדי שהחלום יתגשם. ביתנו המשותף נקרא עתה ‘הבית הפתוח’ והוא משרת שתי מטרות: האחת, פעילות בונה כלפי האוכלוסייה הערבית, בייחוד במתן שירותים לילדים. והשנייה, תכניות משותפות ליהודים ולערבים, כולל מחנות קיץ, סדנאות מנהיגות, משלחות לחו”ל, הכשרת מורים ותקשורת חומלת. יוזמות אלה נתקלו באתגרים עצומים במהלך האינתיפאדה השנייה, אך העבודה מעולם לא פסקה מאז התחלנו לפני עשרים שנה.

כדי לשתף אתכם בדוגמא קטנה לעבודה שנעשית כאן, אני יכולה לספר לכם מה קורה כשצעירים ערבים ויהודים נפגשים יחד. כשצעירים ערבים ויהודים נפגשים יחד, מהר מאוד הם חווים את השמחה שבמפגש, ממש כמו צעירים במקומות אחרים. כל אחד נהייה לשער, אשר דרכו מוזמן הזולת להיכנס לעולמו של אינדיבידואל, שהינו בהכרח גם חלק מקהילה. קהילה זו עשויה להיתפס בתחילה כ’פרמיטיבית’, ‘מלוכלכת’, ‘לא תרבותית’, שלא לומר ‘מסוכנת’. לרוב אנו מבקשים מהילדים להביא עימם חפץ כלשהו שקשור לסיפור משפחתי ולשתף את הקבוצה בסיפור. שיתוף כגון זה נוגע בשורשים – רגשות עמוקים מתעוררים. מרחב מקודש נוצר בזכות קשב עמוק, תחושה שאנו כרוכים יחד בגורל משותף. סיפורי המשפחה האלה תמיד קשורים לעלילה הקולקטיבית; אך עתה אין זו הפשטה – אלה הם רחל או סמי או מוחמד שיושבים כאן איתי. ואף על פי שהסיפורים הם אישיים, הם בד בבד גם אוניברסאליים –על כאב, תקווה ואומץ אין לאף אחד מונופול. הם חובקים עולם ומלואו.

לפני מספר שנים, חברים הולנדים הזמינו קבוצה של בוגרים צעירים, יהודים וערבים מהבית הפתוח, לסייע בשיקום בית-כנסת ב ברילה שבהולנד. בית הכנסת יצא מכלל שימוש במהלך מלחמת העולם השנייה לאחר שהאוכלוסייה היהודית הובלה למחנות ההשמדה. הצעירים התייצבו לעבוד יום אחר יום, עטו מסכות מגן והשתמשו בכלי עבודה כבדים בהתאם להנחיות מנהלי הבנייה. אחד המשתתפים היה גיל כהן, אז בן שמונה-עשרה. הוא חבט בקיר בעזרת פטיש ענק כדי להבקיע דרך אל החלון המקורי של בית הכנסת. “כשהקיר נשבר,” הוא אמר, ” נשפך אור פנימה… זה היה מאוד משמעותי בשבילי שחבריי הערבים היו איתי ברגע הזה. זה שהם היו שם, עשה את כל ההבדל, כי לא הייתי לבד עם הכעס והכאב. זה לא היה אותו דבר אם הייתי שם רק עם חבריי היהודים, כי אנחנו מרגישים בודדים עם הכאב הזה… אנו אומרים לעצמנו, ‘זר לא יבין זאת’. הרגשתי שעכשיו מתחיל להירפא בי הפצע הזה שההורים שלי נושאים ונתתי לאור להיכנס ללב שלי.”

“איך הרגשת כשעבדת למען בית-כנסת יהודי?” שאלתי את ג’ורג’ פאשחו, אז בן עשרים ושלוש, פלסטיני נוצרי-יווני-אותודוקסי מרמלה שהיה חלק מהקבוצה.

“זה היה מאוד משמעותי בשבילי להיות כאן עם חבריי היהודים. אנחנו עושים את זה למען האנושות כי אסור שדבר כזה יקרה לעולם לאיש.”

“ומה לגבי הסבל שלכם כעם?” התעקשתי.

“אנחנו עובדים כל הזמן איש למען רעהו,” הוא ענה בחיוך.

ג’ורג’ סירב לקחת חלק בתחרות על מידת הקורבנוּת שמתקיימת בחלק זה של העולם. למעשה, אפילו תחרות זו של מי סבל יותר ומי עשה יותר עוול למי – שטִרפדה ניסיונות כה רבים לשיחות בין ערבים ליהודים – שורשיה טמונים בגעגועים האוניברסאליים העמוקים להכרה של הזולת בנו. אנו צמאים להכרה ומוכנים להילחם למענה. אבל  אנחנו יכולים להציע את ההכרה בזולת ובכאב שלו ללא תמורה. בוודאי שאנו מקווים כי ההכרה תהיה הדדית, אבל איננו יכולים לצפות לכך. על ההכרה בזולת, ממש כמו בקשת סליחה, להינתן מתוך רצון חופשי. זהו מעשה של אהבה.

כאישה צעירה הבנתי כי מעצם היותי יהודיה שחיה בבית ערבי, הייתי חלק מהבעיה ולכן היה עליי להיות חלק מהפיתרון. בני משפחת אל-חיירי הבהירו לי כמה חשוב היה להם שהכרתי בעולמם. בעבודתי עם ילדים ומבוגרים בבית הפתוח, זיהיתי שלושה שלבים חיוניים בדרך לריפוי. הכרה הוא הראשון שבהם, סליחה הוא השני  ותיקון הוא השלישי.

הכרה, סליחה ותיקון – אבני הבניין של השלום.

נדמה כי סליחה היא דבר פשוט למדיי. כולם יודעים מהי סליחה. זה לומר, “אני מתנצל/ת.” נשמע פשוט, לא כן? אך אם הדבר כה פשוט, מדוע אנו כה מתקשים לומר לילדינו, “סליחה, לא שמתי לב למצוקתך”? נראה כי זאת משום שסליחה מכילה בתוכה את הקריאה לוותר על היותנו צודקים – קרבן עצום בשביל רובנו, במיוחד כשהדבר נוגע להיותנו צודקים לגבי העבר.

אם הסליחה כנה, היא לרוב מולידה את הרצון לתקן. תיקון משמעו לעשות מעשה, קטן כגדול, גם אם לעיתים הוא אך מחווה סמלית של רצון טוב. תיקון משמעו לא בהכרח בנייה מחדש של העבר, מכיוון שלרוב לא אפשרי לקיימו שוב – אלה שמתו לא ישובו לחיים והשיקום שנראה לאחד כצודק, עשוי להיראות לאחר כעוול. בשבילי, תיקון משמעו מחווה של ריפוי, מעשה שפונה לכאב העבר ומסייע להתמיר אותו בהווה לקראת העתיד. אך הישמרו לכם! מהו המניע? כל עוד המניע הוא אשמה, איננו חופשיים. לפחד ולכעס יש קשר הדוק עם אשמה. עלינו להעמיק פנימה אל עצמנו ולשאוב שוב ושוב ממקורות נביעתנו. רק כך יכול להתקיים תהליך ארוך-טווח של שלום או ידידות מתמשכת.

אנו במזרח התיכון נוטים לחוש ייאוש מקונפליקט זה, שמתמשך כבר יותר ממאה שנים. אנחנו עשויים לחוש חסרי אונים ולשאול כיצד אנו, אנשים מן השורה, יכולים לקוות לגרום לשינוי המצב, שנראה כי רק הולך ומסתבך עם הזמן. לפי הבנתי, העבודה מתחילה בלבו של כל אחד. במהלך חיינו אנו מרחיבים את לבנו, מילימטר אחר מילימטר, עד שאנו כוללים באמפטיה גם את השכן המעצבן מהבית הסמוך, זה שהתנהגותו פשוט בלתי נסבלת.

אני שלמה באמונתי כי מה שנובע מעמקי הלב – לבי שלי, לבך, לבותינו – הוא שיעשה את השינוי האמתי על פני האדמה. לבותינו, מחוזקים בחמלה, יתמירו את מצבנו. זוהי תקוותנו וזו הבטחתנו.

אסיים באמירתו של הלל הזקן:

“איזהו גיבור? ההופך שונאו לאוהבו.”

אם ברצוננו ליהנות משלום אמתי, עלינו להגשים גבורה מסוג זה.

סלאם, שלום, תודה!